פרשנות – מזמור 137 מגולל את סיפורו של יהודי, שחזר מגלות בבל, מזכיר את הסבל שעבר בתקופה בה היה עבד ומקווה שירושלים תיבנה מחדש, על אף מצוקותיהם של אוכלוסיות שכנות. הוא זוכר את כל ההשפלות שסבלו הגולים, שסירבו לשיר בשל כך, תלו את שירי הכיתוב שלהם על הערבה, מול מדכאיהם.
מזמור 137 שלם
[1] על נהרות בבל, ישבנו שם ובכינו לזכרו של ציון.
[2] לערבות הארץ ההיא תלינו את שירי הכניסה שלנו.
[3] שם מי שגורש אותנו, שירי שמחה, מדכאינו ביקשו שנשיר: "שר לנו את שירי ציון!".
[4] כיצד לשיר את שירי ה 'בארץ זרה?
[5] אם אשכחך, ירושלים, שתק את ידי הימנית;
[6] הדביק את לשונך לחיך שלי, אם אני שומט את זיכרונך, אם לא אשים את ירושלים מעל כל שמחתי.
[7] זכרו, יהוה, בני אדום, אשר אמרו ביום ירושלים: "השמידו, הרסו גם את יסודותיה."
[8] בת בבל הרסנית, ברוך הוא שיחזיר לך את מה שעשית לנו.
[9] אשרי מי שתפוס את הקטנטנים שלך וטיח אותם באבן.
