פרשנות – באופן מסורתי מיוחסים תהילים 142 לדוד שכתב את זה בזמן שהיה במערת עדולם. האיש המתואר במזמור נמצא במצב של ייאוש גדול, הוא מרגיש נרדף ועם חייו משותקים, ממש כאילו היה כלוא. הוא יודע שרק אלוהים יודע את הדרך לצאת ממצב זה, וכשנגמרה הרדיפה הוא יוכר כסמכות של מלכים על ידי כל הצדיקים.
מזמור 142 שלם
[1] משכיל. די דייוויד, כשהיה במערה. תפילה.
[2] בקולי לה 'אני זועק לעזרה, בקולי אני מבקש את האדון;
[3] לפניו אני שופך את קינותי, בעיניך אני מפרה את ייסורי.
[4] בזמן שרוחי נכשלת, אתה יודע את דרכי. בשביל בו אני הולכת הם מתחו לי תחרה.
[5] הסתכל ימינה וראה: אף אחד לא מכיר אותי. אין מוצא בשבילי, לאף אחד לא אכפת מחיי.
[6] אני צועק אליך אדוני; אני אומר: אתה מקלט שלי, אתה גורלי בארץ החיים.
[7] הקשיב לתחינה שלי: נגעתי בתחתית הייסורים. הצילו אותי מהרודפים שלי כי הם חזקים ממני.
[8] הוצאתי את חיי מהכלא, כדי שאודה תודה לשמך: הצדיקים יכתירו אותי כשאתה מעניק לי את חסדך.
