בין החללים הצרים של המאסיב הקשה מאוד הזה של תקופות קדומות מאוד, המים עבדו באינטנסיביות, ויצרו גנים נפלאים בין הדמדומים, בין מערות לבין תלמים ארוכים העוקבים זה אחר זה באופן קבוע על האבן.
הפארק הלאומי אפרדרוס דה סרה
בחלק הפנימי הצחיח למחצה של מדינת באהיה בברזיל, על גדות סאו פרנסיסקו, נמצאת העיירה בום ישו דה לאפה, שם שבאיטלקית פירושו ישו הטוב של המערה, שהפך לאתר עלייה לרגל מסורתי בזכות מסיב הגיר שמעליו.
אבן גיר מסוג זה מורכבת מגדות מאסיביות, מסודרות כמעט אופקית, השייכות למשקעים ישנים בהרבה.
אבן הגיר, המגובשת מחדש היטב ולכן עמידה מאוד לסוכנים אטמוספריים, יוצרת הקלה תלולה החולשת על שפלת סאו פרנסיסקו והעיר.
מי גשמים ממסים כמות מסוימת של דו תחמוצת הפחמן באטמוספרה, וגורמים לקורוזיה של אבן הגיר ויוצרים סידן ביקרבונט מסיס.
מתוך התהליך הספציפי הזה נובעות הצורות הייחודיות של המאסיב, בעבר ככל הנראה מקום פולחן של האינדיאנים, לפני שהפכו לאתר עלייה לרגל קתולית.
המים חודרים רק לאורך הסדקים, מכיוון שאבן הגיר שנמצאת ביניהם היא קומפקטית ואטימה, גורם הגורם להתפשטות טבעית בתהומות צרות ברוחב של כמה מטרים ובעומק כמה עשרות מטרים.
קירות הקניונים הללו נראים תלולים, כמעט ואין בהם תאורה סולארית, וזו הסיבה שנשמרת הלחות הנוכחית.
צמחים מסוימים, כמו אפיפיטים, יכולים להיצמד לאבן גיר ולצמוח.
ישנם גם כמה מינים של עצים עם שורשים מפותחים מאוד, אך בדרך כלל הסלע החשוף שולט.
שחיקת הסלע יצרה קרסים חיים על הפסגות, חריצים האוספים מי גשמים על הקירות והמערות לרגלי המסיב, במגע עם מצע הגרניט והגניס.
